-השאלה
-מקורת
לחיוב הציות לחכמים
-החיוב
מדאוריתא
-שמיעה
לאומר לו על ימין שהוא שמאל
-עונש
לשומע שיודע שהוא אסור
-עונש
לשומע שאינו יודע שהוא אסור
-עונש
לשומע שנודע לו שיש האוסרים ויכל לברר
א. השאלה
במסכת סנהדרין דף קי, א
אמרו:
"אמר רב חסדא: כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר בהצתם על ה'".
ופירש רש"י שם:
חולק על רבו - חולק על
ישיבתו.
והרמב"ם בהלכות תלמוד
תורה (ה, ב) פירש:
"שקובע לו מדרש
ויושב ודורש שלא ברשות רבו".
והביא דבריו בשו"ע יו"ד רמב, ג.
והרמ"א העיר על
זה:
"אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה, אם יש לו
ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו (פסקי מהרא"י סי'
רל"ח)".
וראה ש"ך שם שהביא שהמהרי"ק חולק, וסובר שאין לתלמיד להורות נגד רבו כל עוד
שלא התחכם, ושכל זה דוקא ברבו מובהק.
עכ"פ מבואר שדין
חולק על רבו הוא דוקא כשרוצה להסירו ממשרתו כדוגמת מעשה
קרח (וכ"כ להסיק מהאמור הרב עמיחי בתחומין חי"א עמוד 26).
דברים אלו נאמרו לגבי
פסיקת התלמיד לאחרים, אך יש לברר מה דין התלמיד לגבי הלכה למעשה לעצמו. מה הדין
כאשר הרב מורה דבר הנראה לשואל כאיסור גמור, האם מותר לו לפקפק ולא לעשות כדברי
רבו. או שמא יש לו לנהוג כפי שמורגל בפי האנשים "אפילו אומר לך על ימין שהוא
שמאל".
כמו כן מורגל בפי האנשים
לומר שאם הרב התיר הקולר תלוי בצואר המתיר ואין לנו
לחוש לזה, יש לברר האם דברים אלו נכונים. מה הדין אם ידע שאסור, אך בכל זאת עשה כך
כי "אילו יאמר לך על ימין שהוא שמאל", ובאמת התברר אח"כ שעשה
איסור, האם יענש או יקבל שכר?
כמו כן יש לברר מה הדין
אם לא ידע כלל שיתכן שהדבר אסור וסמך בתמימות על דברי הרב ולבסוף נמצא שהרב הכשילו,
האם צריך לעשות תיקוני כפרה.
ב. מקורות לחיוב הציות
לחכמים
המקור לענין זה היא פרשת זקן ממרא בדברים פרק יז.
(ח) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלקיך בּוֹ:
(ט) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט:
(י) וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ:
(יא) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל:
(יב) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אלקיך אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל:
(יג) וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד: ס
בספרי דברים פיסקא קנד שם אמרו:
(יא) לא תסור מן התורה
אשר יגידו לך, מצות לא תעשה, ימין ושמאל, אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל
שמאל שהוא ימין שמע להם.
רש"י דברים פרק יז פסוק יא
(יא) ימין ושמאל -
אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל:
רמב"ן דברים פרק יז פסוק יא
"ימין ושמאל - אפילו
אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין, לשון רש"י. וענינו,
אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך,
תעשה כמצותם, ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או
אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו
ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו
יטעו, וזה כענין רבי יהושע עם ר"ג ביום
הכיפורים שחל להיות בחשבונו (ר"ה כה א):
והצורך במצוה הזאת גדול מאד, כי התורה נתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא
ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך
לנו הכתוב הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה
שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה, או שיאמרו
כן לפי משמעות המקרא או כוונתה, כי על הדעת שלהם הוא נותן (ס"א לנו) להם
התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על
ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן
הטעות ומן המכשול. ולשון ספרי (שופטים קנד) אפילו מראין בעיניך על הימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם":
החיוב מדאורייתא
מפשט דברי התורה היה ניתן
להבין שאיסור זה נאמר רק כלפי הראוי להוראה- זקן ממרא, וכן מפשטות לשון הכתוב היה נראה שכל זה
בדברים שתקנו בי"ד הגדול שבירושלים כפי לשון הכתוב כמה פעמים שכל זה : "במקום
אשר יבחר ה' ".
אך לא מסתבר כלל שכוונת התורה שרק
הזקן הממרא חייב לשמוע, דלמה
יגרע חובת האדם הפשוט, אלא פשוט דהפירוש הוא שעל הזקן הממרא יש חובה נוספת לא להורות, ואכן מהרמב"ם עולה שחובת הציות היא על כל אחד, אך דוקא
לבית דין הגדול, וז"ל בהלכות ממרים פרק א הלכה א:
"בית דין הגדול
שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק
ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות
עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה
הדת עליהן ולישען עליהן".
ובהלכה ב הביא את חיוב
הלא תעשה "לא תסור".
וכן מוכח להדיא
מדבריו בספר המצוות שאין מצוה זו מדוארייתא
לדורות. שמנה אותה במצוה קעד: לשמוע מכל בית דין הגדול שיעמדו להם לישראל שנ' ועל המשפט
אשר יאמרו לך תעשה (במצוה שיב
מנה את מצוות הלא תעשה).
אך בסוף ספר המצוות לא
מנה מצוה זו במצוות שנוהגות תדיר. משמע להדיא
שציווי השמיעה מדאוריתא הוא רק בבית דין הגדול.
אלא שי"ל
שמכל מקום יש חיוב לשמוע בקול בית דין בכל דור ודור מדרבנן. כלומר שבית דין הגדול
בזמן בית המקדש צוה לשמוע בכל חכמי הדור לדורותיהם, וזה
נסמך על לאו דלא תסור. כך נראה מהרמב"ם בהקדמתו
לספר היד החזקה שיש חובה כזו שמזכיר את חובת השמיעה לחכמי התלמוד וכתב שהוא מדין
לא תסור, וכן בהלכות ממרים פ"ב כותב בפשיטות על חובת הציות לבי"ד
בהוראות שעה, בלא להזכיר בית דין הגדול, וכנראה כוונתו לכל בית דין שקבלוהו אנשי המקום (אמנם יתכן שצריך שיבחרוהו דוקא אנשים יראי השם מה שאינו נעשה בימינו, וכן צריך שיבחרוהו
כל החוגים כפי שהעיר בזה האגרות משה חו"מ ב, ג:
"בנוא יארק ליכא דיינים קבועים שנתמנו מהעיר, ובפרט שאיכא
עוד אגודות וחבורות של רבנים, שליכא אף מינוי מכל
הרבנים שבעיר").
ואמנם הספרי שם דורש: "ובאת –
לרבות בי"ד שביבנה".
ונראה שלפי הרמב"ם צ"ל שדרשה זו אינה אלא אסמכתא. ולגבי הדרשה
שופט שבימיך, ראה להלן.
גם לשיטת הרמב"ן
המובא לעיל נראה שהדין חל רק כלפי בית דין הגדול שבירושלים, וכלשונו: "כי רוח השם על משרתי מקדשו
(מדייק מהלשון ה"כהן העמד לשרת שם") ולא יעזוב את חסידיו",
אלא שהוסיף שכעין החיוב לשמוע לבי"ד אפילו מוטעים שנאמר בבית דין הגדול, כך
נאמר לענין קידוש החדש לגבי כל בית דין של סמוכים, וזהו
המעשה דרבן גמליאל ור' יהושע.
אמנם החינוך מצוות תצה, תצו סובר שגם לדורות עצם חובת
הציות הוא דאוריתא ממש, וכלשונו במצוה
תצה: "לשמוע בקול בית דין בכל זמן". ונראה
שמקורו מהדרשה שהביא במצוה תצה
(על פי ראש השנה כה, ב) וז"ל:
ובכלל המצוה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט, כלומר
החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמננו, וכמו שדרשו זכרונם
לברכה [ראש השנה כה, ב] ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, יפתח בדורו כשמואל בדורו,
כלומר שמצוה עלינו לשמוע בקול יפתח בדורו כמו לשמואל
בדורו.
נראה שלמד מכאן לדורות כיון שבזמן
שמואל ויפתח לא היו בירושלים. אך כבר ביארנו שמהרמב"ם
והרמב"ן לא נראה כך. וי"ל שאכן בגמרא לא מובאת הדרשה באופן שהביא החינוך, וז"ל
הגמרא:
"תנו רבנן: למה לא
נתפרשו שמותם של זקנים הללו - שלא יאמר אדם: פלוני כמשה ואהרן? פלוני כנדב ואביהוא? פלוני כאלדד ומידד? ואומר
(שמואל א יב, ו) ויאמר שמואל אל העם ה' אשר עשה את משה
ואת אהרן, ואומר (שמואל א יב, יא) וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל - ירובעל
- זה גדעון, ולמה נקרא שמו ירובעל - שעשה מריבה עם
הבעל, בדן זה שמשון, ולמה נקרא שמו בדן - דאתי מדן,
יפתח - כמשמעו. ואומר (תהלים צט) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו. שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה
חמורי עולם, לומר לך: ירובעל בדורו - כמשה בדורו, בדן
בדורו - כאהרן בדורו, יפתח בדורו - כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור - הרי הוא כאביר שבאבירים, ואומר
(דברים יז) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימיםההם. וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה
בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו, ואומר (קהלת ז, י) אל תאמר מה היה
שהימים הראשונים היו טובים מאלה.
מבואר שיש לפני הדרשה מאשר יהיה
בימים ההם דרשה בפני עצמה שיש לנהוג כבוד ביפתח ושמואל,
ואח"כ מובאת הדרשה מאשר יהיה בימים ההם שכל משמועתה היא רק שאין לחלק בבחינת
הצדיקות של בית הדין ןתו לא מידי. ואכן כך גם מובאת
הדרשה בספרי: "בימים ההם -זו היא שאמר רבי יוסי
הגלילי וכי עלתה על דעתנו כהן שאינו בימיך אלא כהן שהוא כשר ומוחזק לך באותם הימים
היה קרוב ונתרחק כשר וכן הוא אומר (קהלת ז י) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו
טובים מאלה".
אמנם בדרשות הר"ן
יב למד חיוב דאוריתא של שמיעה
לדורות מ"אחרי רבים להטות". ואין נראה כן בדעת הרמב"ם
והרמב"ן שלא פירשו מצות אחרי רבים לענין חובת שמיעה לבית דין לדורותיו, וגם פשט הפסוק לא נראה
כעוסק בחובת השמיעה לבית דין אלא בחובה הפסיקה שלהם. ובאמת קשה על הר"ן שבימינו לא שייך אחרי רבים כיון שאין דנים ביחד כפי
שכתב הרשב"א המובא בב"י חו"מ
סימן יג.
שמיעה לאומר לו על ימין שהוא שמאל
בספרי, רש"י ורמב"ן
הנ"ל מבואר שיש חובה לשמוע לבית הדין גם על ימין שהוא שמאל. וכן הובאה הדרשה
של אפילו על ימין שהוא שמאל בהקדמת בעל הלכות גדולות דף כ, ביראים סימן שצח,
בחינוך סימן תצו ובדרשות הר"ן
יב.
ונראה לכאורה שיש בדרשה זו שתי הבנות.
יש מקום לפרש שעליך לשמוע על ימין שהוא שמאל כי רק בעיניך הוא כך אבל לפי האמת
הימין של בית הדין הוא הימין האמיתי, ויש מקום לפרש שאפילו טעו התורה רוצה שנשמע
להם.
מלשון הרמב"ן:
"כי על הדעת שלהם הוא נותן (ס"א לנו) להם
התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על
ימין שהוא ימין".
נראה שאכן יש כאן שני ענינים
ושניהם אמת, וכ"כ בגור אריה.
וכן ביאר באורך בשו"ת חתם סופר חלק ה - השמטות קצא.
בתשובה זו הוא דן עם מי
שרצה ללמוד מדרשה זו שחכמים יכולים לשנות את התורה כרצונם וכתב להקשות על הבנתו:
"ועוד דמסיים שם אפי' יאמר לך על ימין שהוא שמאל וכו' ומכ"ש שאומר לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל
דבר זה אין לו שחר מאי כ"ש הוא זה הרי הממרא יטעון ימינו ימין צדק וימינם שקר ומי יברר שיהי' זה כ"ש וצע"ג
לכאורה.
אבל הפי' הברור הוא
כך דהנה זקן ממרא וחבריו המה גדולי עולם המחלוקי' עם ב"ד ואע"ג שהמה גדולי ישראל היושבי' לפני ה' בביתו אין מזה הכרח שיהי'
סברתם אמת ואפשר הבנת הזקן בקרא יותר אמיתי ולא המקום מכבד וכו' ואפי' יהי' הם רוב
טבא חדא פלפלא
חריפתא ממלא צני קרי ועוד
אפשר יהי' הזקן וכת דילי' אלפי' ורבבות והסנהדרי' בכלל אינם אלא ע"א אלא הקב"ה גזר ואמר
שעל פי הבנתם בקרא יוחתך הדין וההלכה יען כי השורש לא
בשמים היא ואין משגיחי' בבת קול ואם יבוא נביא ויאמר כך נאמרה הלכה זו בשמים אין
משגיחי' ועוד שחייב מיתה כנבי' שקר שאין הקב"ה
אומר כן לנביא ואפי' ליב"נ לא אמר ההלכות ששכח עד
שהחזירן עתניאל בן קנז
בפלפולו והנה מי יודע שכיון עתניאל בן קנז האמת בפלפולו ודיעות אנשי'
משתני' בהבנת הקרא הנכתב ובסברו' ק"ו וכדומה אלא שהקב"ה נתן התורה
עפ"י הבנתם כדי שלא ירבה מחלוקות בישראל דא"כ
אין לדבר סוף וע"כ ויתר הקב"ה שאם ח"ו
יארע מקרה מקרה לא טהור שקמי שמי' גלי' שחלב שעל הדקין חייב כרת והסנהדרי' שבאותו
הדור לפי קוצר שכלם אינם מבינים האמת ואחר שעיינו היטב לשם שמים ודנו זה נגד זה
נכשלו הרוב ואמרו על האסור מותר ויתר הקב"ה וכל ישראל ישמעו ויראו ויאכלו
אותו החלב ואין להם עון אשר חטאו בזה כיון שב"ד
הגדול טעו בזה הקב"ה ויתר בזה ולא עוד אלא הזקן ממרא בעצמו אם מחמיר על עצמו
ואינו אוכל מטעם שחושש לדבריו הראשונים אעפ"י שקמי שמי' גלי' שהדין עמו וכן
כ' להדי' רמב"ם ריש פ"ד מממרים
שאפי' הם מקילי' והוא מחמיר חייב מיתה. ואולי
אעפ"י שחייב מיתה אין ממיתן על החומרא דהוה שב ואל תעשה מ"מ
חייב מיתה וזהו תיקון גדול שלא ירבה מחלוקות בישראל נמצא אין להזקן
הזה לדאוג כלל איך אוכל החלב הזה ואיך אעשה מלאכה זו בשבת אל תדאג כי אפי' לו יהי'
שאומרי' לך על ימין דגלי קמי' שמי' שהוא שמאל לפי טעות הבנתם הרי הוא ימין כי
הקב"ה ויתר ושוב אומר סברא אחרת מאחר שהנחנו כנ"ל ממילא יש לנו להאמין
שבודאי אומרי' על ימין ימין באמת ולא טעו אלא כיוונו
כוונת נותן התורה ית"ש כיון שהקב"ה נתן התורה
על דעתם והבנתם של אלו ושני הכתות כוונתם לשם שמים לכוון האמת וכשיטעו אלו הרי כל
ישראל מוטעי' באונס' חזקה על הקב"ה שרגלי חסידיו
ישמור ולא תצא כזאת מלפניו להטעות כל ישראל כשהם חפצים לעשות רצונו והיינו דמסיים מכ"ש שאומרי' על ימין ימין פי' שהרי אפי' כשבאמת טעו מ"מ כיונו האמת לדעתם
והקב"ה מסכים לטעותם ומכ"ש שיש לנו להבין שלא
טעו ומיהו בטעם זה האחרון לא סגי לומר חזקה על היושבי' לפני ה' שלא יטעו כי הקב"ה לא יניחום לטעות
ז"א כיון דלפי טבע האנושי יכולים לטעות ורק מצד קדשת המקום נבוא על הזקן ממרא דהוא
בכלל לא בשמים אפי' בת קול ואפי' נביא לא יכול להכריע ע"כ
עיקור הסמיכה הוא על סברא ראשונה שאפי' טעו ח"ו ויתר הקב"ה טעותם וממילא
לא נחשד את הקב"ה ית"ש שהניחום בטעותם להכשיל
כל ישראל זה פי' הברור בספרי והמעיין בנימוקי רמב"ן
על החומש יבין לאישורו כי לזה נתכוון גם הוא אבל לומר ח"ו שיהיה להם רשות
לשנות דבר קטן אלו דברי צדוקים ומיאוני' הראשונים".
וראה גם כלי יקר על פסוק זה שמבאר את
הדיוק מהפסוק שהוא ממה שאמרו " אשר יגידו לך ימין ושמאל" ולא אמר "לא
תסור ימין ושמאל". משמע שרק לפי ההגה שלהם הוא ימין ושמאל ולא לפי האמת.
גם מדברי החינוך עולה הבנה זו, וז"ל במצוה תצו:
שלא להמרות על פי בית דין
הגדול שיעמדו לישראל
שנמנענו מלחלוק על בעלי
הקבלה עליהם השלום ומלשנות את דבריהם ולצאת ממצותם בכל
עניני התורה, ועל זה נאמר [דברים י"ז, י"א], לא תסור מן הדבר אשר יגידו
לך ימין ושמאל, ואמרו זכרונם לברכה בספרי [כאן], לא
תסור וגו', זו מצות לא תעשה.
משרשי המצוה לפי שדעות בני האדם חלוקין
זה מזה לא ישתוו לעולם הרבה דעות בדברים, ויודע אדון הכל
ברוך הוא שאילו תהיה כוונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם איש איש כפי שכלו, יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו וירבה
המחלוקת בישראל במשמעות המצוות, ותעשה התורה ככמה תורות, וכענין
שכתבתי במצות אחרי רבים להטות בכסף תלוה בסימן ס"ז
[מצוה ע"ח], על כן אלהינו
שהוא אדון כל החכמות השלים תורתנו תורת אמת עם המצוה
הזאת שצונו להתנהג בה על פי הפירוש האמתי המקובל
לחכמינו הקדמונים עליהם השלום. ובכל דור ודור גם כן שנשמע אל החכמים הנמצאים שקבלו
דבריהם ושתו מים מספריהם ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מליהם ופליאות דעותיהם, ועם ההסכמה הזאת נכוין
אל דרך האמת בידיעת התורה, וזולת זה אם נתפתה אחר מחשבותינו ועניות דעתנו לא נצלח
לכל. ועל דרך האמת והשבח הגדול בזאת המצוה אמרו זכרונם לברכה [ספרי כאן] לא תסור ממנו ימין ושמאל, אפילו
יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין לא תסור ממצותם,
כלומר שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים אין ראוי לנו לחלוק עליהם אבל נעשה
כטעותם, וטוב לסבול טעות אחד ויהיו הכל מסורים תחת דעתם
הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו שבזה יהיה חורבן הדת וחלוק לב העם
והפסד האומה לגמרי. ומפני ענינים אלה נמסרה כוונת התורה
אל חכמי ישראל, ונצטוו גם כן שיהיו לעולם כת מועטת מן החכמים כפופה לכת המרובין מן השורש הזה, וכמו שכתבתי שם במצות להטות אחרי רבים.
ועל דרך ענין זה שעוררתיך בני עליו אפרש לך אגדה אחת שהיא בבבא מציעא בסוף פרק הזהב [נ"ט ע"ב] גבי ההוא מעשה דרבי
אליעזר בתנורו של עכנאי המתמהת כל שומעה.
אמרו שם, אשכחיה רבי נתן לאליהו וכו'. אמר ליה מה עביד הקדוש ברוך הוא בההיא שעתא, אמר ליה חייך ואמר נצחוני בני, שהיה שמח הקדוש ברוך הוא על שהיו
בניו הולכים בדרך התורה ובמצותה להטות אחרי רבים. ומה שאמר נצחוני בני, חלילה
להיות נצחון לפניו ברוך הוא, אבל פירוש הדבר הוא על ענין זה. שבמחלוקת הזה שהיה לרבי אליעזר עם חבריו האמת היה
כרבי אליעזר וכדברי הבת קול שהכריעה כמותו, ואף על פי שהיה האמת אתו בזה, ביתרון
פלפולו על חבריו לא ירדו לסוף דעתו ולא רצו להודות לדבריו אפילו אחר בת קול,
והביאו ראיה מן הדין הקבוע בתורה שציותנו ללכת אחרי הרבים לעולם בין יאמרו אמת או
אפילו טועים, ועל זה השיב הבורא ברוך הוא נצחוני בני, כלומר אחר שהם נוטים מדרך
האמת שרבי אליעזר הוא היה מכוין בזה את האמת ולא הם,
והם באים עליו מכח מצות התורה שצויתים
לשמוע אל הרוב לעולם, אם כן על כל פנים יש להודות בפעם הזאת כדבריהם שתהיה האמת
נעדרת, והרי זה כאילו בעל האמת נצוח".
החינוך ודאי הבין שחובה זו נוהגת גם
כשבית דין טועה לפי האמת.
אך גם החינוך מזכיר בענין זה רק בית דין שביבנה וכן מנהיג אחר של כלל ישראל (יפתח
ושמואל), אך לא ביאר האם החיוב דאורייתא על ימין שהוא שמאל הוא גם כלפי חכמי הגמרא
וחכמי דורינו שאין הם נבחרים ע"י כלל ישראל. אלא שסברה
כזו מצאנו בחידושי הריטב"א
מסכת שבת דף קל עמוד א בענין מה שבמקומו של רבי אליעזר
עשו כשיטתו:
"פירש הראב"ד ז"ל דלהכי מייתי הכא האי עובדא
להודיעך השכר שנותן הקב"ה על קיום לאו דלא תסור, דכיון
דרבי אליעזר ראוי להוראה היה, כל זמן שלא נפסקה הלכה רשאין
לעשות כדברי עצמן כדאיתא בפ"ק
דיבמות (י"ד א'), ובמקומו היו עושין
כמותו לקיים לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל אפילו שיאמרו לך על ימין
שהוא שמאל וקבלו השכר הזה, וכש"כ בשאר מילי דרבנן שהמקיימן נוטל שכר".
וכעין זה בריב"ש
סימן תמ"ז מזכיר את ענין אפילו אומר לך על ימין
שהוא שמאל לגבי חכמי הגמרא. ומבואר שלדבריהם גם בהוראת חכם מחכמי הגמרא לאנשי
מקומו אמרינן שיש לשמוע בקולו אפילו אומר על ימין שהוא
שמאל.
גם באחרונים (שו"ת בית יוסף דיני כתובות
סימן ב. מהריט"ץ החדשות קפט
ועוד) מצינו שמביאים לשון זו בתשובות בהם הם משיגים על מי שחולק על פסקי גדולי
הדור.
ולכאורה יש לתמוה לדבריהם שאם הוא לכל
דור ודור למה הדגיש הכתוב כמה פעמים שכל זה דוקא "במקום
אשר יבחר ה'".
ונראה ליישב שמכל מקום לא מצינו
בראשונים שיאמרו על טעות גמורה של בי"ד שאינו בי"ד הגדול שהיא אינה טעות
מכח מה שנאמר "אפילו יאמר לך על ימין שהוא
שמאל", אלא שהם הביאו דרשה זו במובן שלמרות שלך נראה הדבר כטעות יש לך לשמוע
לו כי אתה אינך מספיק בקי, וזה יש לומר שקיים גם בחכמים מאוחרים ולא רק בחכמים
שהוסכמו על ידי כלל ישראל.
ואכן המדקדק יראה שבספרי לא נאמר כלל
"כל שכן כשיאמרו על ימין שהוא ימין", זו תוספת שהוסיף רש"י והיא
המרמזת על כך שאף אם הם טועים כך רצון ה', אך לא מצינו בשום מקום לשון זו על חכמי
הדורות המאוחרים.
וכן מדוקדק מלשון הפסוקים שלאחר הוספת
הפסוק "אשר יהיה בימים ההם" חוזר ומדגיש הכתוב שכל זב "במקום אשר
יבחר ה'" וכן מוזכר "הכהן", לומר שההמשך של לא תסור ימין ושמאל הוא
דוקא בזמן בית המקדש או במקום אשר יבחר ה' ולא בכל שופט
אשר יהיה בימים ההם.
ונראה להוכיח שאכן לכו"ע
אין חובת ציות על ימין שהוא שמאל כשאינו בית דין הגדול. דהנה
יש להקשות למה
נצרכו לדרשה מיוחדת בקידוש החדש "אתם אפילו מוטעים" (ספרא אמור ט, י.
ראש השנה כה, א), הרי בלאו הכי יש חובת שמיעה על ימין שהוא שמאל. וקשה לדחוק ששם
עיקר הקמ"ל אפילו מזידים, דממעשה
דרבן גמליאל נראה שגם אתם אפילו מוטעים הוא חידוש גדול, וכן מסיים שם בגמרא בראש
השנה בלשון "אתם אפילו מוטעין". ועל כרחך שדין על ימין שהוא שמאל נאמר רק על בית דין הגדול, ועל
כן נצרכה הדרשה לגבי קידוש החדש שאפשר לעשותו גם לאחר החורבן בבית דין של סמוכים.
אמנם בדוחק נוכל לומר שעיקר הדרשה היא מהדין של
ימין שהוא שמאל, ורק הסמיכוהו על הלשון "אתם". מכל מקום יש הוכחה גמורה
שאין דין על ימין שהוא שמאל בחכמי הגמרא גם כלפי דברים שאינם אמת. הרב משה צוריאל (אוצרות התורה ח"ב
עמוד 645) הביא ראיה לזה מבבא בתרא
דף קל עמוד ב:
"אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע: כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו עד דאתיתו
לקמאי, אי אית לי טעמא אמינא לכו, ואי לא - הדרנא בי;
לאחר מיתה, לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי
לא תגמרו מיניה".
הרי שאין לעשות כדברי הרב כשנראה שלא כדבריו.
וציין שם שכ"כ מחבר בני יששכר
בסור מרע ועשה טוב (ס"ק צז)
ובדברי ר' צבי הירש מזידוביצ' דף נא.
ונראה עוד שלכאורה יש גם כמה הוכחות
לפקפק בכל היסוד הזה של חובת השמיעה לאומר על ימין שהוא שמאל:
1. במסכת הוריות דף ב עמוד א אמרו:
"מתני'. הורו בית
דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג
על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן,
בין שלא עשו ועשה - פטור, מפני שתלה בב"ד. הורו ב"ד, וידע אחד מהן שטעו
או תלמיד והוא ראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן, בין שעשו ועשה עמהן,
בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה - הרי זה חייב, מפני שלא תלה בב"ד.
זה הכלל: התולה בעצמו - חייב, והתולה בב"ד – פטור".
ואמרו על זה בדף ב
עמוד ב:
"ראוי להוראה וכו'.
כגון מאן? אמר רבא: כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא. א"ל אביי: כי האי גוונא מזיד הוא! ולטעמיך, הא דתניא:
+ויקרא ד+ בעשותה אחת, יחיד העושה מפי עצמו - חייב, בהוראת ב"ד - פטור, כיצד?
הורו ב"ד שחלב מותר, ונודע לאחד מהן שטעו, או תלמיד יושב לפניהן וראוי להוראה
כגון שמעון בן עזאי, יכול יהא פטור? ת"ל: בעשותה
אחת, יחיד העושה על פי עצמו - חייב, בהוראת ב"ד - פטור! אלא היכי משכחת לה? כגון דידע דאסור וקא טעי במצוה
לשמוע דברי חכמי', לדידי נמי, דטעו
במצוה לשמוע דברי חכמים".
מבואר שאם יודע שטעו אסור לו לשמוע בקולם ואם
חושב שעליו לשמוע הרי הוא שוגג על פי עצמו וחייב. ואם
לא ידע פטור, אך אין זה מדין אונס אלא משום שאז כל השגגה מוטלת על בית הדין.
2. בתלמוד
ירושלמי מסכת הוריות פרק א ה"א:
"מה הלך היחיד ועשה שוגג על פיהן. וכי יש זדון לשגגה ליחיד אצל הוריית ב"ד
(פירוש: הרי אם יודע אינו שוגג, ולמה חייב חטאת)? רבי
אימי בשם רשב"ל מתניתא
כגון שמעון בן עזאי יושב לפניהן. מה אנן קיימין אם ביודע כל התורה
ואינו יודע אותו דבר אין זה שמעון בן עזאי. ואם ביודע
אותו הדבר ואינו יודע כל התורה שמעון בן עזאי הוא אצל
אותו הדבר אלא כי נן קיימין
ביודע כל התורה וביודע אותו הדבר אלא שהוא כטועה לומר תורה אמרה אחריהם אחר. ואם
בטועה לומר התור' אמרה אחריהם אחריה' אין זה שמעון בן עזאי
כהדא דתני יכול אם
יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם תלמוד לומר ללכת ימין
ושמאל שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל. מאי כדון? רבי
יוסי בשם רבי הילא לפי שבכל מקום שוגג
פטור ומזיד חייב וכא אפילו מזיד פטור מפני שתלה בבית
דין".
מבואר שהירושלמי אינו מעמיד כבבלי בתלמיד כבן עזאי כי אדם כזה ודאי יודע גם שאסור לו לשמוע להם, אך על כל
פנים לדינא אין חילוק בינו לבבלי ומבואר להדיא שדוקא באומר על ימין שהוא
ימין שומעים לו.
3. ובהמשך הבבלי אמרו עוד בדף ד עמוד ב:
"מתני'. הורו
ב"ד, וידע אחד מהן שטעו ואמר להן, טועין אתם, או
שלא היה מופלא של ב"ד שם, או שהיה אחד מהן גר או ממזר או נתין, או זקן שלא
ראוי לבנים - ה"ז פטור, שנאמ'
כאן עדה ונאמר להלן עדה, מה עדה האמורה להלן - כולן ראוין
להוראה, אף עדה האמורה כאן - עד שיהיו כולן ראוין
להוראה".
הרי מבואר שאם עשו על פי הוראת בי"ד כשאחד
מהם חלק עליהם פטור. והיינו פטורים מפר הבא על כל המצוות.
ובגמרא דף
ג עמוד ב:
"אמר רבי יונתן: מאה
שישבו להורות - אין חייבין עד שיורו כולן, שנאמר:
+ויקרא ד+ ואם כל עדת ישראל ישגו, עד שישגו כולן, [עד שתפשוט הוראה בכל עדת
ישראל]. אמר רב הונא בריה דרב
הושעיא: הכי נמי מסתברא, דבכל התורה כולה קיי"ל רובו ככולו, והכא כתי' כל העדה, הואיל וכך, אפילו הן מאה. [תנן]:
הורו ב"ד, וידע אחד מהן שטעו או תלמיד וראוי להוראה, והלך ועשה על פיהם, בין
שעשו ועשה עמהן, ובין שעשו ועשה אחריהן, ובין שלא עשו
ועשה - ה"ז חייב, מפני שלא תלה בב"ד; האי הוא
דחייב, הא אחר פטור, ואמאי? הא לא נגמרה הוראה! הכא במאי עסקינן - כגון שהרכין ההוא אחד מהן בראשו. ת"ש:
הורו ב"ד, וידע אחד מהן שטעו ואמר להן טועין אתם -
הרי אלו פטורים; טעמא דאמר
להן טועין אתם - דפטורים, הא
שתיק מישתק - חייבין וגמר לה
הוראה, ואמאי? והא לא הורו כולן! אמרי: ה"נ כגון
שהרכין בראשו. מתיב רב משרשיא:
סמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר"א בר'
צדוק, שהיו אומרים: אין גוזרין גזירה על הצבור אלא
א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה, ואמר רב אדא בר אבא: מאי קרא? +מלאכי ג+ במארה
אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו, והא הכא דכתי' הגוי כולו, ורובא ככולא דמי, תיובתא דר'
(יוחנן) [יונתן!] תיובתא. ואלא מאי כל עדת דקאמר רחמנא? ה"ק: אי איכא כולם - הויא הוראה, ואי לא -
לא הויא הוראה".
והקשה הלחם משנה (שגגות יג, א ) אמאי העמידו את
הפסוק למסקנה לענין שצריך שיהיו כלם,
הרי לפי המבואר במשנה בדף ד אכן יש תנאי נוסף לחיוב והוא שלא יחלוק עליהם אחד מהם,
והיה לנו להעמיד את המיעוט באופן זה.
ונראה לתרץ שכשהוא חולק עליהם אינו נחשב כנמצא
שכן אסור לו לשמוע בקולם. וכן נראה ברמב"ם, וזה
לשונו (שגגות יג, א):
"כיצד אם חסר אחת
מכל הדרכים שביארנו יפטרו בית דין ויתחייבו העושים, הרי שהורו בית דין של אחד מן
השבטים להם שחלב הקיבה מותר ואכלוהו אנשי מקומם על פיהם, אותו בית דין פטורין וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה על שגגתו,
(ומקורו במשנה המובאת בהוריות ה, א שאין חייבים אלא על הוראת בית דין הגדול). וכן
אם הורו בית דין הגדול שדם הלב מותר ולא היה ראש ישיבה עמהן
או שהיה אחד מהן אינו ראוי להיות ממונה בסנהדרין כגון שהיה גר או ממזר או זקן או
שלא ראה בנים וכיוצא בהן ועשו העם על פיהם ואכלו דם הלב הרי בית דין פטורין וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה על שגגתו,
ומנין שאין הכתוב מדבר אלא בבית דין הגדול שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו וגו',
ומנין שעד שיהיו כולן ראויין להוראה שנאמר ואם מעיני
העדה עד שיהיו להם כעינים, ולהלן הוא אומר ושפטו העדה
מה העדה האמורה בדיני נפשות כולן ראויין להוראה אף עדה
האמורה בשגגה זו עד שיהיו כולן ראויין להוראה, וכן אם
הורו וידע אחד מהן שטעו ואמר להם טועים אתם ורבו עליו המתירים
והתירו, הרי בית דין פטורין וכל מי שעשה על פיהם
חייב להביא חטאת קבועה על שגגתו, שנאמר ואם כל
עדת ישראל ישגו עד שישגו כל הסנהדרין. ידע אחד מן הסנהדרין או מיעוטן שטעו המתירין ושתקו הואיל והורו ולא היה שם חולק ופשטה ההוראה ברוב
הקהל הרי בית דין חייבין בקרבן וכל שעשה על פיהם פטור,
ואלו ששתקו אם עשו על פי אלו שהורו הרי אלו חייבין מפני
שלא תלו בבית דין.
עוד כתב הרמב"ם הלכות שגגות פרק יג
הלכה ה:
"וכן אם לא היו
העושים שוגגין על פי ההוראה, הרי בית דין פטורין וכל העושים חייבין, כיצד
הורו בית דין לאכול חלב הקיבה כולו, וידע אחד מן הקהל שטעו ושחלב הקיבה אסור ואכלו
מפני הוראתן, שהיה עולה על דעתן שמצוה לשמוע מבין דין
אע"פ שהם טועים, הרי זה האוכל חייב חטאת קבועה על אכילתו, ואינו מצטרף למנין השוגגים על פיהם, במה דברים
אמורים כשהיה זה שידע שטעו חכם או תלמיד שהגיע להוראה, אבל אם היה עם הארץ
הרי זה פטור שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית ומצטרף
לכלל השוגגים על פיהם".
ונראה מפשט דבריו בהלכה א שכל העושה חייב נאמר גם
כלפי אותו תלמיד שהתווכח ואמר להם שזו טעות,שאסור לו לשמוע בקולם ואם שמע חייב.
ובהלכה ה מבואר עוד שגם תלמיד אחד מהקהל שיודע שהדבר אסור אין לו לשמוע לדבריהם,
ומשמע שגם עם הארץ פטור רק משום שהרי הוא בכלל הדין של חטאת הציבור, ולא שבעצם אין
עליו כל אשמה. וכן נראה להדיא מהדין שהשומע לקול בית
הדין של שבטו ועשה על פי הם חייב חטאת.
אמנם בהשגות הרמב"ן לספר המצוות שורש א ד"ה ומפורש כתב לבאר:
"וזה הוא מה שאמרו
(ספרי שם) אפילו אומרין לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין
שהוא שמאל שכך היא המצוה לנו מאדון התורה יתעלה שלא יאמר
בעל המחלוקת היאך אתיר לעצמי זה ואנכי היודע בוודאי שהם טועים והנה נאמר לו בכך
אתה מצווה. וכעניין שנהג רבי יהושע עם ר"ג ביום הכפורים
שחל להיות בחשבונו כמו שהוזכר במסכת ר"ה (כה א). ויש בזה תנאי, יתבונן בו
המסתכל בראשון שלהוריות (ב ב) בעין יפה, והוא שאם היה
בזמן הסנהדרין חכם וראוי להוראה והורו בית דין הגדול בדבר אחד להתר
והוא סבור שטעו בהוראתן אין עליו מצוה לשמוע דברי
החכמים ואינו רשאי להתיר לעצמו הדבר האסור לו אבל ינהג חומר לעצמו וכל שכן אם היה
מכלל הסנהדרין יושב עמהן בבית דין הגדול ויש עליו לבא
לפניהם ולומר טענותיו להם והם שישאו ויתנו עמו ואם הסכימו רובם בבטול הדעת ההוא שאמר ושבשו עליו סברותיו יחזור וינהוג כדעתם אחרי כן לאחר שיסלקו אותו ויעשו הסכמה בטענתו.
וזהו העולה מן ההלכות ההם. ומכל מקום חייב לקבל דעתם אחר ההסכמה על כל פנים. אבל
התקנות והגזרות שגזרו חכמים למשמרת התורה ולגדר שלה אין להם בלאו הזה אלא סמך
בעלמא ואין בהם דין המראה כלל. וכל שכן שהממרה בהן והעובר באחת מהן על דעת שהוא
עושה איסור שאינו עובר בלאו הזה ואינו בכלל דין פרשה זו כלל לפי שהיא כולה עונש
הממרים לא החוטאים.
אבל הם דנו בממרא שלהם עונש הנדוי כמו ששנינו
(עדיות פ"ה מ"ו) א"ר
יהודה ח"ו שעקביה נתנדה שאין עזרה ננעלת על כל אדם
שבישראל בחכמה וביראת חטא כעקביה בן מהללאל אלא את מי
נדו את רבי אלעזר בן הנד שפקפק בנטילת ידים וכו'. והנה זה לא קבל עליו גזרה שגזרו בידים לחולין ולא נתחייב אלא בנדוי
והוא על כבוד הרב כלומר על כבוד הסנהדרין בעלי התקנה כמו שאמור בשלישי שלברכות (יט א). והיה זה בזמן דיני נפשות בימי עקביה בן מהללאל ועשה מעשה בהמראתו בדבר שהוא מביא לחיוב כרת בשל
דבריהם כעניין בחמץ בשעה ששית ולא הגיע לו מן העונש אלא נדוי
זה כי הוא חיובו בידי אדם אבל מחמירין בו בעונש שמים
ממאמרם (ע"ז כז ב) ופורץ גדר ישכנו נחש".
מבואר שלדבריו הסוגיות המחייבות את
העושה שיודע שטעו הם דוקא לפני שנשא ונתן עם הסנהדרין,
אך לאחר שנשא ונתן עמם מחוייב לעשות כדעתם. וכן הביא
דבריו החינוך במצוה תצו. והרש"ש כתב שכן היא גם דעת הרמב"ם.
ובזה יש ליישב גם את ההוכחה מבבא בתרא שהרי שם עוסקים
בשמיעה ללא משא ומתן. ובלאו הכי אין קושיה משם למה שביארנו שלכו"ע
אין חובת שמיעה על ימין שהוא שמאל לדורות.
ולפי האמור יתכן שגם הרמב"ן יודה בחיוב עם הארץ או אחד מהקהל במקרה שבו בית
הדין פטור שהרי עכ"פ לא נשאו ונתנו המחמירים עם בית הדין. אלא שמכל מקום
לענ"ד אין פירוש הרמב"ן מתישב
על הלב (וכן כתבנו לעיל שמהרמב"ם מוכח שלא
כדבריו). דהנה בירושלמי פירוש זה לא ניתן להאמר כלל שהרי הוא עוסק בשאלה איך לנהוג הלכה למעשה ואומר
הפוך שרק אם אומר לך על ימין שהוא ימין יש לך לעשות כדבריו. וכן בבבלי מדובר
בפשטות בכל העושה על פי עצמו, ולא רק בתלמיד ששתק ולא עשה כדין בשתיקתו.
ולשיטת הרמב"ם אם
נרצה לישב סוגיות אלו עם דרשת הספרי נוכל לפרש את הספרי שכוונתו לומר שגם אם בעינך
הימין הוא שמאל כיון שאינך תלמיד הראוי להוראה מסתמא אתה טועה ויש לך לשמוע בקולם,
אך נראה בפשטות שאין כלל מקום לומר שגם אם האמת היא שהדבר אסור לא יקבל כל עונש.
בכל מקרה הרמב"ן
מפרש להדיא שכל זה לענין
פירושי המקראות ודוקא בזמן בי"ד הגדול, ולענין תקנות חכמים אינו עובר על לא תסור מדאוריתא.
והנה הרב יעקב אריאל בתחומין יא, 21 כתב שמסתבר דחילוק הרמב"ן הוא על פי הירושלמי שלומד את החיוב על מי שמציית
לעשות עבירה מהפסוק בזקן ממרא, ואם כן אנו מוכרחים לחלק בין לפני המשא ומתן
לאחריו, אך לפי הבבלי הלומד את החיוב מהפסוק שנאמר בחטאת יש לומר בפשיטות שהחיוב
נאמר לגבי עצמו ואילו לגבי הוראה לאחרים כמעשה הזקן ממרא אמרינן
שיש לו להורות אפילו על ימין שהוא שמאל כשיטת הספרי. אך לענ"ד דבריו מרפסי
איגרא. הרמב"ן לא הזכיר כלל את הירושלמי וברור
שהוא מוסב על הבבלי, וגם נראה שאינו חייב כלל להורות לאחרים ויכול פשוט לשתוק, אלא
ברור שכל הסוגיות איירי לענין חובתו לעצמו, ואין לחלק
בזה בין הבבלי לירושלמי.
עונש לשומע שיודע שהוא
אסור
הזכרנו לעיל שהעושה על פי
בית דין בשעה שיודע שאסור חייב חטאת, אך לפי הרמב"ן
הדין כך רק אם לא נשא ונתן עם הבית דין, ואם נשא ונתן עמם ובטלו דעתו פטור. ואילו
לפי הרמב"ם נראה שבכל אופן חייב חטאת משום שמעיקרא
לא היה לו לשמוע להם בדבר שהוא יודע איסורו. לפי זה היה נראה שמי שיודע שהדבר אסור
ובכל זאת מיקל וסומך על בית הדין דינו לענין חיובי כפרה תלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל. לפי הרמב"ם נראה שבכל מקרה יענש,
וצריך תיקוני כפרה. ואילו לפי הרמב"ן כאשר מדובר
על בית דין הגדול, יענש רק אם עושה כן לפני שנושא ונותן
עמם דאז אין לו לשמוע בקולם.
אך נראה שבשומע לחכמי הדור לכו"ע
יענש.
דהנה בפשטות הביאור
לדינים הנ"ל הוא שהעונש הוא רק במצב שבו אין חיוב לציית על ימין שהוא שמאל,
שאיך יענישו את מי שעשה מה שמחוייב לעשות. ולדעת הרמב"ם שאין כלל דין לשמוע על ימין שהוא שמאל, אכן לעולם
חייב בתיקוני כפרה כי תמיד אינו צריך לשמוע בקולם כשיודע שהוא אסור.
והנה כבר ביארנו לעיל שגם
לפי החינוך הסובר שחייב מדאורייתא לציית לחכמי הדור אין על זה דין "ימין שהוא
שמאל" במובן שהוא אף אם האמת שלא כדבריהם כך צריך לעשות. על כן נראה פשוט שגם
לפי החינוך בחכמי הדור יש לו חיוב וצריך כפרה.
עונש לשומע שאינו יודע
שהוא אסור
מכל ההלכות שנאמרו בהלכות
שגגות מבואר שגם העושה על פי בית דין צריך כפרה כשחטא, והרי אף שהזכרנו לעיל את
דברי הרמב"ם: "אם היה עם הארץ הרי זה פטור
שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית", מכל מקום
הפטור שלו הוא רק בזמן שבית דין מביא עבורו, אך כל היכא
שבית דין אינו מביא השומעים להם צריכים להביא. וכן מוכח מהדין של בית דין של שבטים
שהורה, דהשומעים לו חייבים אף שהיו עמי ארצות, וכלשון הרמב"ם: אותו בית דין פטורין
וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה על שגגתו.
אך הנה בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ד, ב) דן בציבור או יחיד שהניחו בשוגג
תפילין פסולות, ומתאר שלשה מצבים. האחד שהאומנים לא ידעו לרבע את התפילין, השני
שהאומנים הטעו את הצבור לחשוב שעבדו את העור לשמה, והשלשי שהמגיה לא בדק כראוי.
וכתב בתחילה לפשוט מדברי החיד"א והלב חיים בשם
שבלי הלקט על המבואר בגמרא שהיה תנא שסבר שתפילין נתפרות בפשתן, וכתב שבלי הלקט
מסברה שודאי לא יענש על ברכותיו, ואף יקבל שכר, והביא
הרב פעלים לזה ראיה ממה שאמרו בהוריות י, א "גדולה עבירה לשמה".
ונראה שיש לפקפק בהוכחתו דהא שם באמת כך היתה יעל צריכה
לעשות ואין ללמוד מזה למקרה שלא היה צריך לעשות כן אם היה ברור לו שאסור.
ומצאתי שאכן כבר העיר
בדבריו בשו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן ו:
"הראי' שמביא מהשבלי הלקט המובא בדבש לפי להחיד"א
ז"ל מע' כ' אות ד', יש לדחותה, דשם המדובר על תנא
שסבור היה שכך הדין שכשר, וברור דכחו וגבורתו עמו לסבור
ככה, אם כי לאחר מיכן הוכרע כבתראי או כרוב החולקים.
וכמו"כ יש לחלק בנקל מהראי' שמביא עוד ממ"ש
גדולה עבירה לשמה כדיווכח המעיין בדבריו שם, וכן מה
שמציין שכן העלה גם בלב חיים להגרח"פ ז"ל ח"ב סי' י', יש לציין שהגם שהלב חיים העלה ג"כ כנ"ז לפי הבירורים שבירר שם, אבל בכל זאת השיב לשואל
שמ"מ יש לו לתקן על עון ביטול מ"ע
ס"א תעניות כאשר כתבו המקובלים, וכן על הברכות לבטלה ל"ז תעניות וכו' כיעו"ש. אלא דשם הי' המעשה
שמצאו שלא היו בבתים פרשיות כלל כ"א מלאים גרעינים. הגם דהלב
חיים שם לא ניחא ליה לחלק בהכי
מפני דגם בפסולים סו"ס אינו יוצא יד"ח לפום ההלכה יעו"ש.
אלא שלמרבה הפלא הציץ אליעזר כותב
במסקנה כדברי הרב פעלים:
"ולמעשה בנוגע להעבר, בכגון דא שלא פשעו כלל והיו אנוסים גמורים בזה,
המניחים מחוסר ידיעה מציאותית, והעושים מחוסר ידיעה הלכתית, לא נחשב עליהם עבירה,
ומעלים עוד עליהם כאילו קיימו המצוה עם הברכות שעשו
עליה כתיקונם".
ואינו מובן שהרי פקפק
בראיותיו וציין שגם הלב חיים הצריכם תיקוני כפרה.
ועל כל זאת יש להוסיף
שמסוגיות הנ"ל נראה שגם עם הארץ שעשה על פי בית דין של עירו חייב חטאת וכפרה,
ולכאורה מאי שנא?
ושמא יש לומר שרק באיסור
כרת החמורים הצריכה התורה כפרה בשוגג הקרוב לאונס הנ"ל כדי להרתיע את האדם
מלעשות כן, וכדי שילמד בדברים אלו לבדוק היטב. אך בנידון הרב פעלים שהוא על אופני
קיום מצות עשה אף שנמשך מזה עבירה של ברכה לבטלה, מסתבר שלא נחמיר עליו כל כך,
למרות שאין לכך ראיה.
עכ"פ יש ללמוד מכל
זה בענין המעשה שאירע במקומינו
שמורה הוראה בהלכות נידה ואישות נתפס כמכשיל את הרבים בדברים פשוטים, ויש לשאול
האם מי ששמע בקולו יענש על מה שעשה והאם צריך תיקוני
כפרה שהרי השומעים לו כיוונו למצוה.
ולפי האמור נראה לפשוט שאכן אף שכוונת השומעים
לדבריו היתה למצוה ויקבלו
שכר כעושי מצוה מכל מקום ודאי יענשו גם על העבירה
וצריכים תקוני כפרה כיון שמדובר באיסורי כרת.
עונש לשומע שנודע לו שיש
האוסרים ויכל לברר
אמנם כל האמור הוא כאשר עדיין לא נודע
האיסור כלל. אך במידה ויש אנשים ורבנים שכבר חשפו את האמת, ויש לכל אחד יכולת להוודע מהי האמת בקלות (לנידון הדוגמא הנ"ל – ע"י
התבוננות באתר Aviner.NET
ולשאול את
אבינר בעצמו מהי תגובתו לדברים), הרי שכל השומע שיש בהיתריו של "הרב"
המכשיל פקפוקים רבים ובכל זאת עוצם עיניו וממשיך ללכת על פי דרכיו, ודאי גרע
מהנידון ברב פעלים ולכולי עלמא צריכים תיקוני כפרה חמורים על מעשיהם.
הגע עצמך אילו היה אדם שומע שלפי מומחי כלכלה
רבים כל כספו עומד ללכת לטמיון אם לא יוציאו מהבנק, ויש רק אדם אחד הנחשב בעיני
אנשים מסוימים למומחה ובעיני אחרים למשוגע, והוא טוען שהכסף לא ילך לטמיון, האם יש
מי שלא יוציא את כספו מהבנק. וכן דיני שמים קלים יותר?
